התהום

נדמה לי שנשכח מאיתנו שהמגירה הפומבית למעשה נועדה להוציא את רצון הכתיבה החופשי שלנו, לאו דווקא כשירים שנכתבים למנגינה אינסטרומנטלית...
אז החלטתי להציג קטע קטן ומשונה שכתבתי לפני כמה זמן. זה קורה לי לפעמים, שאני פשוט נכנסת לטראנס של כתיבה ולא מודעת למה שאני כותבת. ואז אני קוראת את זה בסוף וחושבת... "דה פאק?" ומבינה שאני מפגרת. למעשה, הקטעים האלה לעולם לא חסרי משמעות. הם פשוט משקפים מחשבה כלשהי, אני מניחה, שאין לה דרך אחרת לצאת, ולפעמים אפילו אני לא מודעת לה. הקטע הזה? כבר שכחתי מה הוא. אשמח לשמוע השערות שלכם

נ.ב: עד עכשיו הקטע היה חסר שם. ברגע זה זינקה לראשי המילה "התהום", שדי הולמת. עדיף מ"חסר שם", לדעתי, בהתחשב בעובדה שלכל קטע שלי כמעט קוראים "חסר שם" XD

---

נשימותיי הקצובות חמקו אל האוויר המחניק. לחיי האחת פוגשת ברצפה הקרה, כמו גם ידי וכל שריד של גופי השבור. לא הצלחתי לזוז. ניסיתי, אבל לא הייתי מסוגלת. הנחתי לחשכה לעטוף אותי, לנשום את כל מה שנשאר ממני. היכן אני? אני כאן. מי אני? אני היא אני בלבד. לא היו לי תשובות שכן השאלות עצמן נראו לי חסרות תכלית מהנקודה בה התבוננתי בעולם. כשלחיי צמודה לרצפה, יכולתי להביט רק באפלה הצוננת שסביבי, זו הנמשכת לנצח.
לבסוף, בשנייה אחת של אומץ הצלחתי לנוע. היה זה קל משחשבתי, לא נותרה בי אף תחושה של כאב. כעת שכבתי שרועה על האדמה, מבטי נישא אל על. ציפיתי לראות שמיים, הדבר היחיד שהיה קבוע בעולמי, שתמיד היה שם. אולי הבעיה היא בעיני הכושלות, אך כל שהיה ביכולתי לראות היה חשכה גדולה וניצוץ של אור מרוחק, הרחק הרחק מעלי - פסגת התהום אליה שקעתי. קמתי ממקומי והבטתי בה בכמיהה לרגע, אך אז הכמיהה הזו נשברה. היה לי ברור: לעולם לא אוכל להגיע לשם. ברגע הזה הרגשתי תחושה משונה ומצמררת: דז'ה וו. חשתי פעם את ההרגשה הזאת, את היאוש הנורא הזה. הקור חדר לעצמותי. התכווצתי במקומי, זרועותיי מנסות לחבוק זו את זו, אך ללא הועיל. דבר לא יכול למנוע מהקול לחדור. הבטתי מעלה; האם זה דימיוני המהתל בי, או שהאור מתרחק? הבטתי בו שעה ארוכה בתחינה, מקווה לשמוע משם קול הקורא לי לחזור, יד המושטת לי. אך דבר לא קרה. התכרבלתי ביגון שאחז בי והנחתי לדמעות לנשור בזו אחר זו. הן היו חמימות, וזה היה נחמד. באמת ובתמים. עד שזלגה האחרונה שבדמעות, התנחמתי בהן ובחומן. אך לאחר שגם האחרונה נעלמה, כל שעשיתי היה להקשיב להלמות ליבי. הקול היה מוכר. הדופק היה חמים. התעטפתי ברוחות הכפור של החשכה. לאחר מכן, צנחתי על הרצפה. לחיי נצמדת אל הרצפה הקרה. היה לה ריח מתוק, משכר, שגרם לי לרצות ולהישאר שם לנצח. אני מניחה שכך אכן קרה.
כי כך היה בכל יום, כך יהיה תמיד, עד שאביט לאחור ואראה את הדלת המוארת.

קטע מעניין.
אני מרגישה שהוא מביע ייאוש. כשאת כבר לא יכולה לסבול את הכל ואת מעדיפה פשוט לצנוח על הרצפה הקרה ולתת לכל לעבור סביבך. כשאין יותר כוח להתמודד.
"לא אכפת לי.... כבר לא אכפת לי מכלום..."
(משהו כזה ^^" )

כולנו דפוקים, ווינגס. אל תהיה קשה עם עצמך.

אה, ובשורה הרביעית מהסוף, בסוף השורה, כתבת "ך" פעמיים. (בטח שגיאת הקלדה טיפוסית...)

TheSapphireDragon כתב:קטע מעניין.
אני מרגישה שהוא מביע ייאוש. כשאת כבר לא יכולה לסבול את הכל ואת מעדיפה פשוט לצנוח על הרצפה הקרה ולתת לכל לעבור סביבך. כשאין יותר כוח להתמודד.
"לא אכפת לי.... כבר לא אכפת לי מכלום..."
(משהו כזה ^^" )

כולנו דפוקים, ווינגס. אל תהיה קשה עם עצמך.

אה, ובשורה הרביעית מהסוף, בסוף השורה, כתבת "ך" פעמיים. (בטח שגיאת הקלדה טיפוסית...)

מצאתי אותה, תודה ^^ אני אתקן~

אני מניחה שאת צודקת במובן מסויים, אבל עוד אחד מהדברים שמוזרים לי זה המחזוריות הזאת. כלומר, זה ייאוש, תקווה קלה, ואז התמכרות טוטאלית לייאוש עד שנזכרים שוב בתקווה. נדמה לי. אולי זה בכלל לא זה?

תודה רבה, ספיר 3>
למדתי להשלים עם הדפיקות שלי ולחבב אותה. אני חושבת שהיא לא דבר רע בכלל

ווה, זה ממש ממש יפה... אהבתי את המילים והתיאורים שהשתמשת בהם.
ואני מסכימה עם שתיכן. זה כאילו שהתמסרת לייאוש, אבל בסוף גם השארת את האפשרות הזאת שתמצאי את הדלת המוארת. ^^
ואת ממש לא מפגרת! אני חושבת שהרבה כותבים ככה (גם אני לפעמים, למרות שלא כתבתי ה-מ-ו-ן זמן).

SpongeFrenzy כתב:ווה, זה ממש ממש יפה... אהבתי את המילים והתיאורים שהשתמשת בהם.
ואני מסכימה עם שתיכן. זה כאילו שהתמסרת לייאוש, אבל בסוף גם השארת את האפשרות הזאת שתמצאי את הדלת המוארת. ^^
ואת ממש לא מפגרת! אני חושבת שהרבה כותבים ככה (גם אני לפעמים, למרות שלא כתבתי ה-מ-ו-ן זמן).

לאלאלא, אין לי בעיה עם זה שאני מפגרת, זה טוב ^^ זה פשוט מוזר, זה הכל. האמת שאפשר לומר שהקטע הזה כבר נכנס לסדרה של סיפורים/קטעים קצרים שבאו באותו אופן... אולי זו שיטה שלי. הממ, מעניין...

תודה רבה ^________^