אני מודע הרבה יותר מדי לז'אנר שלי. כלומר, משמעותית. בערך כל מילה שיוצאת מהמקלדת שלי היא כשאני במצב של מספר סיפורים, על עצמי. בשבוע האחרון הרגשתי את זה במיוחד, והדבר הנורא היה שאני לא באמת יכול להתנהג בז'אנר שלי.

ספציפית, השבוע הרגשתי כמו דמות בסיפור פחות או יותר לכל השבוע. אבל... כשאני אומר הרגשתי, אני מתכוון שממש הגדרתי את עצמי בקופסה הזו, אבל הרגשתי כאילו אני מסתכל עליה מבחוץ. אז במקום ללכת להתלוננויות הרגילות שהייתי מצפה מהז'אנר, קפצתי ישר לתוצאה ("הייתי אומר לך לא לסכן את עצמך בקרב, אבל אני יודע כבר שבסוף אני אראה שאת יכולה להגן על עצמך בשדה הקרב בדיוק כמו כל אחד אחר, אז לכי על זה"). זה הרגיש קצת ביזארי. והדבר הכי נורא הוא, שאפילו שיכלתי לומר לעצמי את התוצאות והתשובות לכל ההתלוננויות הצפויות, זה עדיין גרם לי להרגיש יותר טוב להגיד אותם (ומיד לאחר מכן את התשובה). וזה טוב שזה גרם לי להרגיש טוב, אל תבינו אותי לא נכון, אבל זה נתן לי הרגשה שהיא נורא... מטא, כזו.

חשבתי על זה אתמול בדרך הביתה. נראה לי הגיוני שדרך החשיבה הזו היא מנגנון ההתמודדות שלי; המוח שלי כבר רגיל לראות את הקונפליקטים האלו ואת הפתרון שלהם, אבל הידע הזה לא מרגיש אמיתי מספיק, אז כשאני שם את עצמי בקופסא ומביע את עצמי כדמות כזו, אפילו אם אני מערים את רמת המודעות העצמית מיד לאחר מכן, זה עדיין עוזר לי להרגיש כאילו עברתי את הקונפליקט כהלכה. ואם מסתכלים על השבוע האחרון, אני חושב שאפשר להגיד שבאמת עברתי אותו בהצלחה... זה קצת מוזר לי, עדיין. זה מצב שלא באמת עלה לי בעבר, ואני מרגיש כאילו אני צריך לעבור את השלבים שהדמות הטיפוסית עוברת גם, אפילו שכבר קפצתי לקבלה ואני מרגיש שאני מרגיש בסדר גמור עם איך שהעניין הסתדר.

זה כנראה הפוסט הכי מבלבל שלי אי פעם, נה?

אין לי הרבה לעדכן בקשר למדיה, לא קראתי או ראיתי כמעט כלום השבוע. אני כן אודיע שאני מתכנן להתחיל לעשות סטרים שלי משחק דברים (אני עוד לא בטוח עם מה אני אתחיל), אז שימו לב להודעות כאן/בפייסבוק אם זה מעניין אתכם; אני עוד צריך להזמין כרטיס קול נורמלי שלא עושה צליל צורם כל הזמן (אני יודע בערך מה גורם לו כי יש לי חבר שמאוד אוהב לשחק באלקטרוניקה, זה פשוט ממש לא טריוויאלי לתקן את זה בכרטיס הקול בניגוד לפשוט לקנות אחד יותר נורמלי).