לא היה שום דבר שרציתי לכתוב עליו השבוע. זה קצת חבל - הייתי ממש פרודוקטיבי השבוע, עם תזגומים של שלושה שירים באורך מלא ושניים קצרים, שלא לדבר על העובדה שפחות או יותר סיימתי את התזגום שלי לאתגר התזגומים הפורומי. וגם תיעתקתי מילים של שיר שאין לו ליריקה מדויקת בשום מקום באינטרנט.
הייתי עסוק.
אבל אני לא ממש רוצה לדבר על תזגומים. זה מרגיש די pretentious לדבר על תזגומים עם ותק של חודשיים וחצי בתחום, ואני לא מרגיש שיש לי משהו מעניין להגיד. אז הנה נושא שיצא לי לדבר עליו עם פלאן השבוע: הטעם שלי באנימה.


האנימה האהובות עלי הן כמעט כולם דרמה/פסיכולוגי, עם נטייה לכיוון האקשן. זה סבבה, אבל מה שיותר מעניין הן האנימה שאני _לא_ אוהב. full metal panic, ספציפית, הראתה לי שאני ממש, ממש, ממש לא אוהב סלאפסטיק אנימה ממוצע. כשאמרו לי שהצד החזק של הסדרה הוא בקומדיה ובאינטראקציה בין הדמויות הראשיות, לא הבנתי מה כל העניין; הקומדיה שיעממה אותי, האקשן היה סביר ובעיקר הסתקרנתי מה זה העניין הזה של ה-black technology. וויתרתי על הסדרה באמצע הסדרה המקורית, ונראה כאילו זו הייתה ההחלטה הנכונה.

זה לא שאין לי חיבה לסלאפסטיק בכלל. מ - seitokai yakuindomo, איכשהו, די נהניתי. אני מניח שלראות אנימה עם הומור כל כך גס, בניגוד לרוב האנימה שהכרתי אז, הצליח לעבור את ה"דרישות" שלי לסלאפסטיק מצחיק. Toradora! היא סדרה שאני מאוד מעריך, אבל רק עבור הרומנטיקה/דרמה, כי הקומדיה שם די זיעזעה אותי (פרק 5. בבקשה אל תזכירו לי אותו אף פעם). מצד שני, Angel Beats!! עשתה קומדיה מצוינת - אולי בגלל שהקומדיה הייתה משהו כמו דקה או שתיים מכל פרק של בכי ועצב אינסופי?
חוץ מזה, אני גם לא אוהב אקשן טיפשי. זו הסיבה העיקרית שכשחברים מראים לי דברים כמו קרבות גדולים מבליץ', אני מסתכל ומשתעמם - פה בדיוק ג'וג'ו זוהר אגב, אקשן חכם, ולכן כל כך נהניתי ממנו מהרגע שנכנסתי אליו. ראה גם: חצי מהקרבות בקוד גיאס (החצי השני... הוא אקשן טיפשי. can't win them all, I guess).


וואו, באמת לא היה לי הרבה לכתוב היום. אמממ... אני מניח שאני יכול לספר לכם מה עשיתי בשבועות: כלום. כלומר, נשארתי בבית, תזגמתי ושיחקתי במחשב הרבה. אה, וסיימתי לראות סוף סוף את האנימה של ג'וג'ו, היא באמת מצוינת.


בשבוע הבא אני אכתוב משהו עם יותר בשר, אני מבטיח!